מהמגירה הפרטית שלי

התיק של סולי מרטינז - פרק ראשון / נתנאלה רון אייזנברג מזמן חשדה שמשהו השתבש בחיי בתה. עשרים ותשעה יום התחמקה ממנה סולי (כן, היא ספרה את הימים). זה התחיל בסביבות פורים והחמיר בערב הפסח, כשהופיעה לליל הסדר לבדה ואמרה שדניאל בצפת. וככל שהלך וחלף הזמן, הלכה והתעצמה בציפורה התחושה שסולי שלה מסתירה ממנה דבר-מה. להמשך הסיפור >>

תסמונת בוביט / נתנאלה רון אייזנברג כל מי ששלח ידו בכתיבה אי פעם, יודע שמילים רבות נולדות בעצב, בדיוק כמו ילדים. ידוע שיש צירים מוקדמים וצירי לחץ, כאבי גב, צרבת, בצקת והפרעות תיאבון. ויש מי שנגרמים לו נזקים של ממש, קרעים בחתך החיץ, דימום מאסיבי, או תסחיף ריאתי קטלני, שלא נדע...
עד כדי כך מכאיבה לעתים הכתיבה. להמשך הסיפור >>

רעש / נתנאלה רון אייזנברג אני לא כותבת כבר הרבה זמן כי יש לי רעש בראש. מתרוצצים בי כל מיני צלילים וצצות לנגד עיני חזיונות וכוונות, וכשאני ניגשת להעלות את אלה על הכתב, הם יוצאים כנגדי במחול שדים, זדוני ועקר. להמשך הסיפור >>

למה לא כתבתי עד היום? / נתנאלה רון אייזנברג ואני דווקא כתבתי. תמיד. אבל מעולם לא הראיתי זאת לאיש. רק המגירות שלי קראו את מה שיש לי, קראו ושתקו. התרשמו, אך לא פרגנו. תמיד חשבתי שמה שנכתב אינו מספיק טוב. חשבתי שאצל האחרים זה עובד אחרת, הם קורנים מאושר עם כל מילה שנכתבת, מתפרנסים בכבוד מיצירתם, עושים ג'וגינג כל אימת שיש להם רגע פנוי מהכתיבה, קשייהם אינם קשיים ומילותיהם פשוט מוצלחות יותר. ככה זה אצל כל "האחרים" ההם. אבל אז זה קרה. יום אחד גיליתי שאפשר לפרסם כתבים ברשת ובו ברגע, ללא הכנה מוקדמת, פשוט התיישבתי לכתוב. כיביתי את "ציקי" הצנזור הפרטי שלי (תחבתי לו סמרטוט עמוק לתוך הלוע ואטמתי את אוזני ליתר בטחון), או אז נולד לו טקסט, קולח, בוטה וחסר יומרה, מעין "פרגמנט"- פיסת חיים, חיי האחרים, אלה שטמנתי עמוק בנבכי מוחי, אלה שהתכחשתי אליהם. כתבתי על הכל, על ההוא שפגע בי ועל זו שמעלה באמוני, על רגעים שמחים ועל ימים כואבים שחרתו בי צלקות. להמשך הסיפור >>

קריאת כיוון / נתנאלה רון אייזנברג כן. כתיבה היא ייעוד, כמו שרפואה היא ייעוד, כמו מוסיקה, קריירה צבאית, פוליטית, חינוכית או מדעית, כתיבה היא ייעוד שיש להשקיע בו זמן ומאמץ כדי שיהפוך למעיין נובע. מי שחלם פעם לכתוב לא יסתפק בעבודת משרד יציבה, לא ירגיש סיפוק מתארים אקדמיים מתקדמים בתחום המדעים, חברה או הרוח, לא יחוש אושר מעליה בסולם הדרגות ואפילו לא ייהנה מעבודה במדיה התקשורתית. כי לכתוב משמעו לכתוב וזהו. לא להפיק משהו ולא לערוך מישהו, וגם לא לדווח או לפרסם או לשווק. כתיבה היא הנפש. ציפור הנפש, ולנפש אין צורך במשרה או בקופת גמל. להמשך הסיפור >>

אמריקה / נתנאלה רון אייזנברג חכה, כן זו חכה. בשביל מה צריך חכה באמריקה? המקל הזה ארוך- ארוך, דוקר את תקרת המונית. אמא פותחת החלון ומשחררת קצת את החכה, שתתנופף לה ברוח, בחופשיות. מחלון המונית בקושי ניתן לראות את הרחוב, החלל הצר עמוס בחבילות. שמיכות חורפיות מגולגלות בשק שפעם הכיל תפוחי אדמה. כרי הנוצות של סבתא פרידה נדחסו בין המזוודות. "נדוניה שכזו אין להשאיר מאחור". מעל מכונת התפירה הניידת של אמא, נותר פס רזה של זגוגית חשופה. גנבתי רגע יקר. השמש ליטפה את קירות הבית שנצץ בזוהר ורוד. התרכזתי חזק- חזק, עד שהצלחתי לשמוע את תריסי העץ הישנים צועקים אחרינו. להמשך הסיפור >>