הסיפורים שלכם

מלחמת אחים / עדי שאבי קליינמיץ אני לא מתלוננת", היא לחשה ולקחה את פניי אליה. היא העבירה אצבע מתגרה על שפתיי הצרות באישור ונישקה אותי כמו שרק היא יודעת, משלבת את רגליה הארוכות סביבי. החזקתי אותה כאילו היא הדבר היחיד שקיים בעולם. היא החלה להתעסק עם החולצה המגעילה שלי ואני יותר משמחתי להיפטר ממנה. התרחקתי מעט כדי להוריד את החולצה מעלי ולזרוק אותה על הרצפה. ראיתי את המבט התאוותני בעיניה כשהיא סקרה אותי. להמשך הסיפור >>

מכה ניצחת / נעה בן ארצי מושיק העביר את כף ידו הגדולה על שולחן המהגוני הכבד. "אתה צריך עזרה?" צץ לידו אחד המוכרים בחנות. "לא, תודה, רק מסתכל," השיב. הוא בחן את הגימור המוקפד, מרחרח באפו את ריח העץ המשכר ומחפש, לשוא, אחר שרידי ריחו של דבק הנגרים האהוב עליו כל כך. הריח היה הדבר אליו התגעגע יותר מכל. שנות ילדותו במרפדיה של אביו הטביעו את ריחות העץ והדבק עמוק בלבו ומאז עוררו בו תמיד נוסטלגיה עזה, חזקה יותר ממה שעשו אפילו תבשיליה של אמו. אולי זו הסיבה שרצה כל כך לפתוח נגרייה משלו. להמשך הסיפור >>

לא אכפת לי - / אבי בידה נכתב בסדנת כתיבה יוצרת - אני יודע איפה הסכין הגדולה. היא במגירה במטבח. אני פותח אותה ולוקח את הסכין. מחזיק אותה בצד המבריק שלה, חזק. נכנס לחדר איפה שאמא ואבא צועקים. הם מסתכלים עלי. הם מפסיקים.
אני סוגר את היד שלי חזק חזק על הברזל הקר, ומרגיש קצת חם... להמשך הסיפור >>

אכלנית כפייתית / שלומית מכמאל - שי "קוראים לי יסמין ואני אכלנית כפייתית" אמרתי בקול חלש, כשהגיע תורי לדבר בקבוצה של ה" או איי"(אכלנים כפייתים אנונימיים ) והד מוזר ענה לי: "אוהבים אותך יסמין, תמשיכי לבוא".37 שנה פחות אחת עשרה לקח לי לבוא לשם. בעצם לא לקח , מעולם לא הייתי בדרך לשם, זאת דנה שעשתה יחד איתי עבודה מעשית במרכז לנפגעי אלכוהול, שאמרה לי בשקט בשקט :"יסמין יש משהוא שאני רוצה להציע לך, אני מציעה לך ללכת לאו איי, יש פגישה ביום שישי בחמש ברמת גן ברחוב הרואה 178." ואני מתוך אהבה והערכה לדנה עניתי בלי לחשוב:"כן תודה ,אלך." הייתה זאת הפעם הראשונה שמשהוא מדבר איתי על עודף המשקל שלי או על צורת האכילה שלי ואני לא מתנפלת עליו בנאומים של "תצא לי מהצלחה ומהמראה". להמשך הסיפור >>

תרגיל דיאלוג / יובל אביאני יפת אלון : את לא דופקת אותי . אני בוחר להיות איתך , אני אוהב אותך איתי , לידי, בתוכי .
קוקי : ברור שאתה אוהב אותי לידך , אחרת איך תהיה רגוע ? איך תתמודד עם כל החרא בחיים שלך בלי הדחקה קלה. בהתחלה הבנתי את זה , היום זה כבר סתם פאתטי . היום אתה כבר סתם עוד אחד שנפל חזק מידי . להמשך הסיפור >>

החיים השניים שלי / מאיה עין גיל ב 4 בבוקר היא נרדמה, הוא כיסה אותה והלך לישון. לאחר כשעתים היא התעוררה לקח לה זמן להבין איפה היא נמצאת, היא ניגשה למיטתו והסתכלה עליו הוא נראה לה כול כך שלו היא העבירה את אצבעה על שלושת הקמטוטים במצחו בעדינות רבה. ואחר כך על שפתיו הבשרניות. הוא התחיל להתעורר. הוא פקח את עיניו ורצה לשאול אותה מה היא עושה, אבל קפא. הוא היה מרוצה מהתעוזה ונהנה מהמגע. היא הסירה מעליו את הגופייה הלבנה וחשפה גוף חזק וכמעט ללא שיער על החזה. להמשך הסיפור >>

זמנים קפואים / ניר שגיא מאז שאני זוכר את עצמי יש לי את היכולת הזו. בגיל שלוש או ארבע שיחקתי עם אחותי בבריכת הגומי שההורים סידרו לנו בחצר. היא דחפה את היד שלה עמוק במים, והמבט המתגרה הזה שלה, ממש לפני ההשפרצה, עצבן אותי. אז הקפאתי אותה. מאז אני מקפיא אנשים. וזו לא איזושהי החלטה מודעת. גם אין לי שום אפשרות בחירה. זה סוג כזה של אינסטינקט שמתעורר בי כשאני מרגיש מאוים או עצבני, ואז העקצוץ הזה שיש לי בבטן משדר מעצמו גלי אלפא שמקפיאים אנשים. להמשך הסיפור >>

ל"ג בעומר / ריקו משה מרכוס דרכתי על משהו והחלקתי, התכופפתי וראיתי שאותו משהו היו פרוסות של נקניק, קולות נהי של הגורים עלו באוזניי נגשתי לברזנט לראות למה הגורים מייללים, במקום חמישה נותרו רק 4 גורים והכלבה הקולית שלי מנסה לטפס על הגדר הגבוהה ממנה רון הילד השכן הביט לפני יומיים.
מיד הבנתי מה קרה, רון הילד של השכן גנב את אחד הגורים, ירדתי לסלון ומשם הלכתי לכיוון פתח יציאה מהבית, תוך דקה עמדתי מול ביתו של השכן, דופק בחוזקה על דלתו, הבית היה חשוך ואיש לא היה שם... להמשך הסיפור >>

במה את עוסקת? / ריקי שקולוניק שנים שאני מכתתת רגלי לאורכה ולרוחבה של הארץ בחיפוש מטופלים, כאלה שמתאימים לטיפול, אבל שאין להם שום סיכוי לשרוד את מחלתם. מטופלים כאלה שבטוחים שעוד כמה חודשים לחיים בסבל נוראי במחיצת יקיריהם הם מתנה אמתית, חולים אונקולוגים.
האמת, לא ראיתי אף מטופל כזה, הנוטה למות, מתגעגע לקריירה שלו או לחילופין שאחד הדברים שהוא נזכר בהם בערגה הם מקום עבודתו. להמשך הסיפור >>

בוקר טוב / נעמה סכר קול רם של בכי בקע מחצר הגן וקטע את מחשבותיה. "תחזיר את הכדור מיד לרון ותתנצל בפניו על שהכת אותו" צעקה סבטלה לעבר אחד הילדים. היא תפסה קלות בידו ואמרה "זו הפעם האחרונה שאתה מכה ילד, הבנת אותי?" הילד החל לבכות. רונית הביטה מהצד במתרחש. "היא הכאיבה ביד" אמר הילד בקול בוכה. "סבטלה, גשי מייד למשרדי. יעל תשגיחי על הילדים בחצר". להמשך הסיפור >>